תנ"ך על הפרק - דברים לג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים לג

186 / 929
היום

הפרק

ברכת משה לבני ישראל טרם מותו

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹאשדתאֵ֥שׁדָּ֖תלָֽמוֹ׃אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנובָּנָ֖יולֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וזרח משעיר. וכתיב הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר ר' יוחנן, מלמד שהחזירה הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא לישראל וקבלוה אשעיר היא ארץ עשו כנודע בספר בראשית, ופארן היא ארץ ישמעאל כמש"כ בפ' לך ותשב במדבר פארן. ויש להעיר שפתח בשתי אומות וסיים שחזר על כל אומה ולשון, ואין לומר דמקור כל האומות הם מעשו וישמעאל, דא"כ לא הו"ל לומר שחזר על כל אומה ולשון אלא על עשו וישמעאל, וגם באמת הרבה אומות הם לבד עשו וישמעאל כגון עמון ומואב [ועיין בספרי כאן]. ויש לומר דאין ה"נ דבודאי החזירה על כל האומות כדי שלא יוכלו לטעון אח"כ למה לא נתנה להם, כמבואר בגמרא, אלא שנרמזו בתורה רק על עשו וישמעאל שיש להם יחס אל התורה יותר משאר האומות מפני שהם בני אברהם.
ובזה יתבאר לשון הפדר"א פמ"א בענין זה וז"ל, זרח מהר שעיר ומשם חזר ונגלה על ישמעאל ומשם שלח לשאר האומות, מבואר שלשאר האומות לא חזר בעצמו רק שלח להם, וצריך טעם. אך ע"פ הסברא שכתבנו י"ל דמפני יחוסם של עשו וישמעאל אל התורה מפני כבוד אבותיהם חזר בעצמו. .
(ע"ז ב' ב') הופיע מהר פארן. אמר עולא, כתיב (תהלים צ"ד) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, שתי נקמות הללו אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לרעה – דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע בפירש"י אחת לרעה להנקם מן העובדי כוכבים שלא קבלו את התורה ואחת לטובה כדאמרינן בב"ק הופיע והפקיר ממונן לישראל, עכ"ל. וצריך ביאור, שהרי שני הענינים נקמה אחת היא נקמה מן שבעה עמי כנען שהפקיר ממונן לישראל. והנה בסנהדרין צ"ב א' אחר שמביא שם לענין אחר הפסוק אל נקמות הופיע אמר שם כדעולא, דאמר עולא שתי הופעות למה, אחת למדה טובה ואחת למדת פורעניות, ופירש"י וז"ל, שתי הופעות דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרווייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה, עכ"ל. וכפי הנראה כל מה שטרח בפי' זה לא טרח אלא בשביל דקשה ליה דמתחיל בלשון שתי הופעות ומסיים רק בפסוק אחד אל נקמות הופיע, ואיה עוד הופעה.
אבל כנראה ברור נעלה מעל כל ספק, אחרי כי הדורש בברכות ובסנהדרין אחד הוא, עולא. הנה גם שתי האגדות אחת הן, וצריך להשוות לשונן, וכאן בברכות צ"ל במקום שתי נקמות – שתי הופעות, כמו בסנהדרין, ושם בסנהדרין צריך לסיים הפסוק הופיע מהר פארן כמו הכא בברכות ובזה שתי האגדות מתאימות יחד ומתפרשות ברחבה ובפשיטות מאוד, וע' בזה. וכסמך לגירסות אלו מצאתי בנוסחת ש"ס כת"י בסנהדרין כמובא בהערות לספר דקדוקי סופרים, יעו"ש. .
(ברכות ל"ג א') הופיע מהר פארן. שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, מאי טעמא, אמר ר' יוחנן, אמר קרא הופיע מהר פארן – מפארן הופיע ממונם לישראל גפירש"י הופיע גילה ממונם והתירו. מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קבלוה, עכ"ל. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון הופיע הפקר ממונם, וע' בהגהות מהר"ץ חיות. אבל נראה דגירסא זו קטועה ומשובשת היא, ועיקרה כמו שהיא בירושלמי כאן פ"ד ה"ג, מפארן הופיע פנים כנגד עובדי כוכבים. והבאור הוא ע"פ המבואר בדרשה דלעיל שסבב הקב"ה על כל האומות שיקבלו התורה ולא קבלוה, והלשון הופיע פנים הוא מענין ולשון יאר ה' פניו, פנים מאירות, פנים שוחקות, והכונה שהאיר פנים אליהם שיקבלו, ופארן היא ארץ ישמעאל ורומז שביקש לישמעאל לקבל התורה, או דהוא כנוי להר סיני כמבואר בשבת פ"ט א', ומכיון שלא קבלו התורה, ובכללם גם השבע מצות שלהם, לכן קנסם הקב"ה והפקיר ממונם לישראל, והוי לפי"ז באור הלשון שבבבלי הופיע ממונם לישראל קיצור לשון, ור"ל, דכיון דהופיע עליהם שיקבלו ולא קבלו לכן הותר ממונם, אבל לא שהלשון הופיע מוסב על גלוי הממון אלא מוסב על קבלת התורה והפקר הממון בא ממילא מתורת קנס, וכמו שנבאר עוד. –
וכבר הרחבנו הדבור בענין זה בפ' משפעים בפ' כי יגח שור איש את שור רעהו, ולגודל יקרת ונחיצת באור זה הענין נעתיקהו לפה, ויסוד הדברים בנוי על המשנה דב"ק שהבאנו בדרשה זו שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, וידוע מה שתפסו על זה צוררי ישראל ודתו לאמר, ראו איך יעריך התלמוד ערך האומות וקניניהם ויחוסם לישראל עד שעשאום כהפקר גמור, וחכמי ישראל ומליציו שבכל דור האריכו בדברים להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז"ל על העובדי כוכבים ועובדי אלילים הקדמונים בארצות הפראות, וכה נדחה לפי"ז דין זה מעל הבמה בימינו ובמדינותינו.
וכמה נפלא הדבר על חכמים ומשכילים רבים ושלמים שהרבו דברים בישוב הענין עפ"י סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ונפש, שם באותו ענין גופא מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לוא אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם נהפך הוא, גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומשרים, בנוים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן.
כי זה לשון הגמרא כאן על מ"ש בעיקר טעם הדבר דשור של ישראל שנגח לשור של עובדי כוכבים פטור ושל עובדי כוכבים שנגח לשל ישראל חייב משום דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו – ממ"נ, אי רעהו דוקא [כלומר גזה"כ הוא], דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובדי כוכבים נמי נחייב, א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ. ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע"כ. הנה הדברים קצרים, אבל ענינם כמה ארוך ונכבד ומאיר עינים. כי הנה תוכן שבע מצות של בני נח ידוע, דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מה"ח, והנה כל המצות האלה אין בהם אף שמץ רוחניות, רק כולן מיוסדות על קיום העולם וישוב המדינה וחיים בטוחים של חברת האדם וקניניו ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כאשר יבין ויודה כל בר דעת.
ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימין מצות אלו, הרי הם עושים ההיפך מכל אלה, והיינו שאין להם דין ומשפט, והם מקללי השם ועובדים אלילים ומגלים עריות ושופכים דמים וגוזלים ומתאכזרים לאכול אבר מה"ח, מה ראוי להיות דינם, הלא ראויים ומוכרחים להיות נדונים כחיות טרף המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, וכמו שנוהגים הממלכות בימינו אלה עם לסטים מחבלים כרם העולם כאלה אשר אין אלהים ומלכות מזימותם, הלא שוללים מהם כל זכיות האדם וקובעים אותם לעבודת פרך וגם למיתה, כנודע.
ועתה אין לנו לאמר כלל כי בימינו ובדורותינו נדחה כולו מדין זה כאשר תשבו מגינינו על התלמוד, אלא אדרבה, יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לחבב ולרומם ולהשוות להנהגת המדינות בזה"ז עם חטאים כאלה בנפשותם, ואף רשאים אנחנו בני ישראל להתפאר על כי עוד בשנות אלפים לפנים, עת החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בתוכנו חוקי צדק ויושר ומשפט לקיום העולם ולחברת האדם. .
(ב"ק ל"ח א') ואתה מרבבת קדש. אות הוא ברבבות שלו דאולי דריש כן משום דהמלה ואתה אינה בעיקרה עברית רק ארמית, ועל יסוד זה דרשו בספרי כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות, ויאמר ה' מסיני בא – זה לשון עברי, וזרח משעיר למו – זה לשון רומי, הופיע מהר פארן – זה לשון ערבי, ואתה מרבבות קודש זה לשון ארמי, ע"כ. ואפשר עוד לפרש ע"פ זה ענין אות הוא ברבבות שלו ע"פ מ"ש שאין המלאכים מכירים בלשון ארמי, ולכן דריש אצל מלה ארמית זו שהוא מצויין כביכול מרבבות מלאכים שלו. .
(חגיגה ט"ז א') מימינו אש דת. כתיב (ישעיה ס"ב) נשבע ה' בימינו – זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו הוע"ד זה מפרש סוף הפסוק ובזרוע עוזו – אלו תפלין, ועיין מש"כ בזה לעיל בפ' תבא בפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. .
(ברכות ו' א') מימינו אש דת. מפני מה אין מקנחין בימין, אמר רבא, מפני שהתורה נתנית בימין, דכתיב מימינו אש דת למו וועוד אמרו בגמרא טעם מפני שמניחין בה תפלין, ודקדק מהרש"א דהא כנגד זה יש מעלה לשמאל שמניחין עליה תפילין, יעו"ש. ולי נראה דאין זו מעלה עצמית, אלא רק מפני שהקפידה תורה שכל המצות תעשינה בימין וכמו בקרבנות ובטהרת מצורע ועוד, ובכללם להניח בה תפילין, ממילא יתחייב שתהא ההנחה על יד שמאל. וע"ע בסוגיא כאן עוד טעמים בענין דרשה זו, ועיין באו"ח סי' ג' ס"י לענין איטר יד. .
(שם ס"ב א') מימינו אש דת. תניא, משום שמעיה אמרו, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ונותן שלום לימין ואח"כ לשמאל, שנא' מימינו אש דת למו זומפרש בגמרא דהיינו לימינו של הקב"ה והיינו לשמאלו של האדם, והוא משום דהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה כנגדו כמש"כ שויתי ה' לנגדי תמיד, ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה. ונראה דפירשו כן משום דהלשון מימינו שבפסוק קאי על הקב"ה, ולכן קיי"ל דכשאומר עושה שלום הופך פניו לצד שמאלו וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו ואח"כ ישתחוה לפניו, עיין באו"ח סי' קכ"ג ס"א. .
(יומא נ"ג ב') מימינו אש דת. הנותן ס"ת לחבירו לא יתננו אלא בימין וכן הלוקחו לא יקחנו אלא בימין כנתינתו מתחלה, שנאמר מימינו אש דת.
(מס' סופרים פ"ג ה"י) אש דת למו. תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה, ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם חזה יתבאר עפ"י המבואר כאן בסוגיא דישראל הם עזין שבאומות, ועוד אמרו בשבת פ"ו ב' ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וכן אמרו סנהדרין כ"ו ב' למה נקרא שמה של התורה תושיה שמתשת כחה של אדם, ולכן אי לאו התורה והמצות לא היו כל האומות יכולים לעמוד מפניהם. .
(ביצה כ"ה ב') אש דת למו. רבי פינחס בשם רשב"ל אומר, התורה שנתנה הקב"ה למשה עיקרה מאש לבנה חרותה מאש שחורה טכלומר האבנים עצמן היו אש לבנה ואותיותיה שהיו כתובות על הלוחות היו מן אש שחורה. , היא אש, מובללת מאש, חצובה באש, ונתונה באש, שנאמר מימינו אש דת למו ייתכן דרומז ללשון הכתוב (ירמיה כ"ג) הלא כה דברי כאש נאם ה', והחציבה מורה על שבאה ממקור הקדושה מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד האש הקדושה ונתונה מאש מהקב"ה על שם הכתוב (פ' ואתחנן) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ויש בזה גירסות ונוסחאות שונות, והעתקנו כפי שחשבנו לגירסא נכונה ונאמנה. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) כל קדשיו בידך. רב נחמן בר רב חסדא רמי כרגא אדרבנן, אמר ליה רב נחמן בר רב יצחק עברת אדאורייתא, דכתיב כל קדושיו בידך – אפילו בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך יאכלומר אף בשעה שאתה מחבב עמים להשליטם על בניך יהיו כל קדושיו של ישראל, שהם חכמיו ולומדיו, בידך לשומרם, והיינו מפני שהתורה שומרת ומגינה ומצלת. ומבואר מזה דהיינו רק מס הניתן לשמירה אבל שארי מסים כגון כשגובים ממון מבני העיר לתקן תקונים לחיי האדם, כגון לחצוב בארות מים ותקון דרכים וכדומה חייבים גם הם ליתן חלקם, ויש בזה פרטי דינים ביו"ד סי' רמ"ג. .
(ב"ב ח' א') והם תכו לרגלך. תנא רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ישא מדברותיך – לישא וליתן בדברותיו של מקום יבמוסב על דרשה הקודמת דת"ח פטורים ממס הנגבה לתכלית השמירה, ואמר בזה דלא רק חכמים קבועים ומומחים אלא אף תלמידים המכתתים רגליהם לישיבות ולישא וליתן בדברי תורה גם הם פטורים ממס כזה, משום דגם עליהם תגן זכות התורה. .
(שם שם) תורה צוה וגו'. תנו רבנן, קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי היא, אמר רב המנונא, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב יגלכאורה הלשון והשאלה תורה מאי היא אינם מבוארים כלל, כי מה שאלה היא זו, והלא בפשיטות י"ל דהכונה שילמדנו צורת האותיות וצירופן וכן איזו מברכות הנהנין כדרך שמתחילין ללמד תינוקות, כי אעפ"י דקיי"ל בן חמש למקרא זה הוא לענין בינה במקרא, אבל צורת האותיות וברכות וכדומה, הלא י"ל דראוי לחנכו מעט מעט מאז החילו לדבר, כל תנוק לפי כשרונו.
וראינו להעסיק לכאן ממה שכתבנו בענין זה מאמר מיוחד ע"ד חובת למוד לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), ונגענו שם בשאלה זו, וזה אשר כתבנו בבאורה וישובה, כי אמנם דברי התורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, כי זה הענין שבגמרא כאן בא גם בגמרא ירושלמית בזה"ל [לפי שהעתיק המרדכי סוף פ"ג דסוכה, ובנוסחת הירושלמי שלפנינו חסר ומשובש], תורה מאי היא, שמע בני מוסר אביך, ע"כ. והנך רואה, כי תכלית כונת החנוך הזה לטעת ולהשריש בלב התנוק הרך גודל מעלת וקדושת תורתנו בכלל, למען היות הרעיון הזה כחותם על לבו בבואו בימים ובאנשים, ואחרי שאין סברא להרבות דברים ולבא בארוכה עם תנוק רך אשר אך זה החל לדבר, מכיון שמוחו וכחות נפשו עדיין אינם מוכשרין לתפוס ענין נשגב ואצילי, לכן דרוש לכלול לו יסודי הדברים במלים קצרות ופשוטות המתקבלות על לב תנוק רך, וזהו ששאלו בגמרא תורה מאי היא, כלומר באיזו דברים קלים וקצרים נוטעים על לבו יסודי אמונת התורה, והשיב רב המנונא שמלמדים אותו הפסוק תורה צוה לנו משה וגו' שהוא יסוד מוסד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבינו, וכי היא לנו ירושה נצחית, ודעת הירושלמי שמלמדים אותו הפסוק שמע בני מוסר אביך, שזה ג"כ יסוד מעין אמונה ומוסרית במסורת אבות, וכמבואר.
ויש לומר עוד דס"ל לרב המנונא ולהירושלמי דפסוקים אלה הם יסוד ובסיס לידיעת מציאת תורה ומצות ע"ד שאמרו בשבת ל"א א' בעובד כוכבים שרצה להתגייר על מנת שילמדנו הלל כל התורה בקצור האפשרי, אמר לו הלל, מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה ואידך פירושא היא זיל גמור, והתם תפס ענין יסודי כפי הראוי לערך הדעת של איש בא בימים, וכאן תפסו לפי ערך דעת תינוק רך [ומ"ש זיל גמור צ"ע דהא לא רצה ללמוד, ואולי צ"ל זיל גייר, ודו"ק].
וראיה נאמנה לפי' זה דס"ל לרב המנונא דהפסוק תורה צוה הוא כללא דכל התורה – אפשר להביא מב"ב י"ד א' [ולפנינו בדרשה הבאה], אמרו לו רבנן לרב המנונא, כתב ר' אמי ד' מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב, ע"כ, הרי לפניך מפורש דס"ל לרב המנונא דשם ס"ת יונח על פסוק זה לבדו, שהרי רבנן אמרו לו שר' אמי כתב ס"ת, וא"כ צ"ל דהוא מטעם שכתבנו אשר אמונה במסורת קבלת התורה מפי משה רבינו הוא יסוד כל התורה, ועיין בתוס' שם כתבו וז"ל, ואומר ר"ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמרינן בפ"ג דסוכה קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה, תורה צוה לנו משה, עכ"ל. ולא בארו בטעם הדבר למה נקרא פסוק זה בשם תורה, כמו שבארנו, וגם לפלא הוא שלא העירו דבעל המאמר כאן ובב"ב ובסוכה חד הוא, והוא רב המנונא לטעמיה פירש הענין שם וכאן.
וראוי להעיר עוד את המחוסר באור, מאי כונתיה דרב המנונא במה שאמר שרבי אמי כתב ארבע מאות פעמים תורה צוה לנו משה, לאיזו תכלית ומטרה עשה כן ומה טעם יש בזה. ואפשר לומר עפ"י דרכנו דרב המנונא לטעמיה בדרשה שלפנינו דמצוה לטעת ולהשריש בלב תנוק רך את יסודי האמונה מתורת משה עפ"י שגירת לשון פסוק זה כמש"כ, ולכן סבר דר' אמי כתב פסוק זה על ד' מאות פתקאות כדי לחלקם לאבות ילדים או לילדים עצמן שישננו ויהיה שמור אצלם לזכרון. ותכונת וערך פעולה זו מצינו דוגמתה במקום אחר בגמרא (ב"מ פ"ה ב') דאמר ר' חייא אנא עבידנא דלא לשתכח תורה מישראל דאריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי ומקרינא ינוקי, עיי"ש. וכמו שעלה בדעת ר' חייא לעשות כזה לתכלית נטיעת לימוד התורה בלב נערים מגודלים כך חשב רב המנונא שעשה כן ר' אמי כדי לטעת אמונת התורה בלב ילדים רכים, והענין מבואר, ודו"ק. .
(סוכה מ"ב א') תורה צוה וגו'. אמרו ליה רבנן לרב המנונא, כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב ידמאמר זה נתבאר יפה באות הקודם יעו"ש וצרף לכאן. .
(ב"ב י"ד א') תורה צוה וגו'. דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, אמר רב המנונא, מאי קרא, תורה צוה לנו משה, תורה בגמטריא תרי"א, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו טוומדוייק הלשון תורה צוה לנו משה והשאר – הקב"ה בעצמו, ועיין בסה"מ להרמב"ם ריש שורש הראשון וברמב"ן ומפרשים שחקרו הרבה אם דרשה זו גמורה היא או רק דרשה אגדית ואסמכתא היא בעלמא, ונ"מ בזה לענין שבע מצות דרבנן כגון נר חנוכה והלל ומגילה, דכולם נסמכים על לא דלא תסור (פ' שופטים, עיי"ש לפנינו) אם יש לכוללם עפ"י זה במנין המצות של תורה, כי אם דרשה זו מוסמכת וגמורה בודאי אין לכוללם, אחרי שבלעדם יש תרי"ג מצות והמספר תרי"ג הוא מצומצם ומכוון, ואם דרשה זו אסמכתא בעלמא והמספר תרי"ג לאו דוקא הוא אפשר לכלול גם מצות דרבנן הנסמכות בעיקרן על יסוד לאו שבתורה לא תסור כמש"כ, ונ"מ אם לכלול מצות דרבנן בתוך מצות התורה הוא לענין כמה דברים, ומבואר שם בסה"מ ומפרשיו. .
(מכות כ"ג ב') צוה לנו וגו'. אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים העוסק בתורה היה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם טזוהא דקיי"ל אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, איירי כשעוסק בשבע מצות דידהו וכאן איירי בעסק כל התורה, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' אחרי בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. .
(סנהדרין נ"ט א') מורשה. תנא רבי חייא. כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בא על ארוסתו בפניו, שנא' תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרא מורשה אלא מאורסה יזנראה הכונה דכיון שהתורה ירושה היא לישראל, לכן כל איש מישראל כשראוי ללמוד הוא משועבד ללמוד התורה והוי התורה בערך ארוסה לו מאז שנולד, וכשלומד בפועל הוי כנשואה לו, ולכן עם הארץ שאינו לומד נשארה אצלו התורה בערך ארוסה, במצב שהיתה לו כשבא לעולם, וממילא כשאחד עוסק בתורה בפניו הוי כאלו בא על ארוסתו בפניו שדומה כאלו נוטל גם חלקו. .
(פסחים מ"ט ב') מורשה קהלת יעקב. אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית יחר"ל והוי כיורש המונע את היורש האחר מחלק ירושתו. ומה שסיים שמורשה היא מששת ימי בראשית ולא משעת מתן תורה, י"ל דמביא מקור על זה שאמר שהתורה מורשה ומניין לנו זה, וסמך על האגדה בב"ר, בראשית ברא התורה נקראה ראשית [שנבראה קודם בריאת העולם שנאמר (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו] וישראל נקראו ראשית שנאמר (ירמיה ב') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ובשביל שעתידין ישראל לנחול את התורה ברא הקב"ה את העולם. .
(שם צ"א ב') מורשה קהלת יעקב. אמר רב הושעיא, כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהה הוא יטלשון ספק וחלש, ובאות הבא נבאר זה. , והכתיב מורשה קהלת יעקב, אין, בתחלה דיהה מיניה וכשהוא לאו משכח כולא ככלומר מתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה נולדו לו כמה וכמה ספקות בענין שהוא עומד בו, ואחר שהוא יגע הרבה בה הוא מוצא את כולה בטעמה ונמוקה. ובנוגע לענין דרשה זו לא נתבאר ענין קלישות בלשון מורשה, ואפשר לפרש עפ"י מ"ד בב"ב קי"ט ב' על הפסוק דפ' וארא ונתתי אותה לכם מורשה, נסתפק ליה למשה אם הכונה מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם האבות, או דילמא שמורישין ואין יורשין, וכ"ה בירושלמי כאן, וטעם ספק זה הוא משום דלשון מורשה אינו דומה ללשון ירושה, אלא אפשר לפרש דלשון קלוש הוא שאינו מורה על ירושה בהחלט גמור, לכן מפרש דגם בתורה אפשר לפרש לשון זה במובן קליש, והיינו דהא דהתורה היא בירושה היא לאחר יגיעתו בה ולא כשאר ירושות שבאות בהיסח הדעת, וקרוב לפי' זה כתב הפ"מ. .
(ירושלמי ב"ב פ"ח ה"ב) יחי ראובן וגו'. אמר רבא, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר יחי ראובן ואל ימות, יחי בעוה"ז ואל ימות בעוה"ב כאהפירוש מבואר בספרי בזה"ל, ואל ימות, והלא מת הוא, אלא מה ת"ל ואל ימות – לעוה"ב, ע"כ, ובאור הקושיא והלא מת הוא הוא מעין קושית הגמרא בתענית ג' ב' במ"ש יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וכו'. ומה שנרמז ענין זה בראובן יותר מבשאר השבטים הוא לרמז שלא יזכר לו חטאו בבלבול יצועי אביו, ואפילו למ"ד (שבת נ"ה ב') שראובן חטא הרי עשה תשובה, ועיין בפירש"י בפסוק זה ובחא"ג. .
(סנהדרין צ"ב א') יחי ראובן וגו'. אמר רב שמואל בר נחמני, משה התפלל על עדת קרח שלא יאבדו לעוה"ב, שנאמר יחי ראובן ואל ימות כברומז לדתן ואבירם שבאו מראובן. וענין התפלה היה שלא יאבדו חלקם לעוה"ב, ועיין מענין זה לפנינו בפ' קרח. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) יחי ראובן וגו'. מאי דכתיב יחי ראובן וזאת ליהודה, ראה ראובן את יהודה שהודה, עמד אף הוא והודה על מעשיו כגנראה בכונת השאלה מאי דכתיב וכו' דקשה לי' למה סמך יהודה לראובן קודם לוי אעפ"י שהיה צעיר ממנו, ומתרץ משום דהודאת ראובן באה ע"י הודאת יהודה במ"ש צדקה ממני. ומדרש אגדה דר' תנחומא, כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו – יחי ראובן, שלדו קיימת כאלו חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל בארון, ויתבאר עוד בדרשה הבאה. [ספרי]. וזאת ליהודה וגו'. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב יחי ראובן וזאת ליהודה כדפירש"י אין לך ברכת כל השבטים מתחלת בלשון וזאת חוץ מזו, עכ"ל. וכבר כתבנו בריש אות הקודם מה שנראה לנו כונה אחרת בדיוק דרשה זו, דהוא מה שזכר את יהודה סמוך לראובן קודם ללוי אעפ"י שהיה צעיר ממנו. , כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון כהעצמות כל השבטים העלו ממצרים, והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, עם עצמותיכם, והיו עצמות כל השבעים שלדן קיימת, ויהודה אבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין שאמר ליעקב וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה"ב כמבואר לפנינו בפ' מקץ, ומהכא נפקא לן בברכות י"ד ב' דנדוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא. עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר, רבש"ע, מי גרם לראובן שיודה – יהודה כוכמבואר בדרשה הקודמת. וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, עלו אבריו לשפי כזנכנסו עצמותיו למקום חבורם ששפו משם, כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ"ד ב'). , לא הוו מעיילי לי' למתיבתא דרקיע, אמר, ואל עמו תביאנו, לא הוי ידע למשקל ולמטרי בשמעתא בהדי רבנן, אמר, ידיו רב לו, לא הוי סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, אמר ועזר מצריו תהיה כחכך משמע לי' עזר מצריו, מהחולקים עליו, וכל זמן שלא כיון להלכה עדיין לא נעזר עזרה אמתית. .
(סוטה ז' ב') ידיו רב לו. ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו כטנראה דמרמז להדרשה במדרש שוח"ט סי' י"ח דדריש הפסוק ואויבי נתת לי עורף, פסוק זה מדבר ביהודה שהרג את עשו מערפו עיי"ש ובמה שכתבנו בפ' ויחי בפסוק ידך בעורף אויבך, דלדעת חז"ל בסוטה י"ג א' הרגו לעשו חושים בן דן, עיי"ש בארוכה. , ועזר מצריו תהיה – בשעה שעמד לפני יוסף לנראה דר"ל דמתוך זה שנצב עליו יהודה כצר ליקח את בנימין, מתוך זה גופה נצמחה לו עזר, שע"י זה נתעורר בתומו להתוכח עם יוסף בדברים כבושים היוצאים מן הלב ולא יכול יוסף להתאפק ונתודע להם. [ספרי]. האמר לאביו וגו'. אמר רב יהודה אמר שמואל, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, והא דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע לאמבואר בספרי דפסוק זה קאי אשעת מעשה העגל שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ה', ולא השגיחו אם פגעו באב ובאח ובבן, ומבואר לפי"ז דגם שבטו של לוי עבד ע"ז. , התם אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, בניו – בני בתו מישראל לבועיין מש"כ בזה בפ' תשא. וכתבו בתוס' ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל משום דלא מסתבר ליה שיעבדו נשי הלוים ע"ז, עכ"ל. ומבואר מדבריהם שהיה לפניהם הגירסא בגמרא אם אמו מישראל [וכ"ה הגירסא במדרשים], ובדבור המתחיל של התוס' אבי אמו צ"ל אם אמו וגירסא זו נכונה יותר, דלפי גירסתנו קשה דמקשה גם מאמו ועל זה לא תירץ כלום. ומה שכתבו דלא מסתבר שעבדו נשי הלוים עבודת כוכבים צ"ל דסמכו על המבואר במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו ולא השתתפו בעגל וכמש"כ בפ' תשא בפסוק ויתפרקו. –
ודע דממה שדרשו בניו – בני בתו מישראל, מבואר שגם בני הבת נקראים בנים סתם, וביבמות ס"ב ב' דפריך מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים, פירש"י בני בנים פשיטא ליה ומבעי ליה על בני בנות, עכ"ל. וצ"ע דלא למדו מכאן דגם בני בנות נקראו בנים סתם, כפי שמוקים דהא דכתיב בניו קאי על בני בתו, ובמק"א הארכנו בפרט זה. .
(יומא ס"ו ב') יורו משפטיך. אמר רבא, לא משכחת צורבא דרבנן דמורי אלא דאתא או משבט לוי או משבט ישכר, משבט לוי – דכתיב יורו משפטיך ליעקב, משבט ישכר דכתיב (ד"ה א' י"ב) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל לגעיין מש"כ בענין זה בפ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ובפ' שופטים בפ' ובאת אל הכהנים הלוים (י"ז ט"ו) וצרף לכאן. .
(שם כ"ו א') ישימו קטורה. וכתיב בתריה ברך ה' חילו, מלמד שמעשה הקטורת מעשרת את עושיה לדופריך בגמרא אי הכי עולה נמי דכתיב וכליל על מזבחך, ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא, ופירש"י ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח דאל"כ נמצאו הכל עשירים. ומבואר בגמרא דמטעם זה לא היו הכהנים מניחין לכהן אחד להתעסק שתי פעמים במעשה הקטורת. ועיין ביו"ד סי' רס"ה סי"א בהגה"ה בשם מהרי"ל דכל סנדק במילה הוי כמקטיר קטורת ולכן נוהגין שאין אב אחד נותן שני בניו לאיש אחד להיות להם סנדק, והנה לא נודע לנו יפה שייכות ענין הסנדק למעשה הקטורת, אבל זה קשה דלפי דמיון זה למה דוקא מונע אב אחד לשני בניו, הלא מהראוי היה שבכלל כל מי שהיה סנדק פעם אחת שוב לא ישנה וכמו במעשה הקטורת שלא שנה בא אדם מעולם וכמש"כ, ובאמת הגר"א שם כתב כי מנהג זה שאין אב אחד נותן שתי סנדקאות לאיש אחד מיוסד על טעם אחר עפ"י צואת ר"י חסיד סי' מ' יעו"ש, וגם בשו"ת נב"י ובחת"ס כתבו בענין זה ואין להאריך. .
(שם שם) ברך ה' חילו. כהן בן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה, מנלן, אמר אבוה דשמואל, דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה להלא נתבאר טעם הדרשה דמסיב לשון חילו למובן חולין, והוא פלא לכאורה, ונראה שדקדקו חז"ל דהלשון חילו שבכאן ענינו עוז ואומץ, ומובנו גם לענין גבורות אנשים, וכמו אל תתן לנשים חילך (משלי ל"א), ומבואר דברך משה את יוצאי חלציו שירצה הקב"ה את פועל ידם, וכמו שאמר ברך ה' זרעו, והלשון תרצה יונח במקום שיש איזה פגם וחטא, וכמו הציץ מרצה, על איזה עון, כמבואר בפ' תצוה ונשא אהרן את עון וגו', והנה בן גרושה ובן חלוצה אין ספק שאעפ"י שבעבירה נולדו אבל יחוס אבות לא אבדו בשביל עבירה זו, יען כי איך שהיא בניו הם, ועבירה שעבר עבר, ולפי"ז ממילא מבואר שגם פועל ידיו של בן חלל דהיינו בן גרושה ובן חלוצה מתרצה, ומבאר דב"ג וב"ח שעבדו עבודתם כשרה, אעפ"י דכשהם לעצמם הוו חולין אבל עכ"פ בני כהנים הם ומתיחסים אחריו, ומדוייק מאוד הלשון ברך ה' חילו – אפילו חולין שבו, כלומר כיון שעכ"פ חילו הוא, ודו"ק. ואמנם פשוט הוא דזה הוא רק בדיעבד, כגון אם באמצע עבודה נודע שהוא ב"ג וב"ח, אבל לכתחלה אינו רשאי לעבוד שלא מן הכבוד הוא. .
(קדושין ס"ו ב') ופעל ידיו תרצה. מעשה בכהן אחד שיבשה זרועו ואפילו הכי לא הניח מלהקטיר, לקיים מה שנאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה לור"ל היה מקוה שע"י זה יבריאו ידיו. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"ג) ישכן לבטח עליו. מכאן שבנימין לא שלט בו רמה ותולעה לזפירש"י ישכון לבטח על סמיכות ידידות השכינה, עכ"ל. אבל יש לפרש בפשיטות עפ"י המבואר בגמ' בסמוך דגם בדוד היה יתרון זה, מדכתיב גביה אף בשרי ישכון לבטח, ובשליטת רמה ותולעה אין המשכן בטח, והכא נמי כן. .
(ב"ב י"ז א') חפף עליו וגו'. תניא, רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי לחעיין מציור ענין זה בזבחים נ"ג ב' וברש"י שם. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום לבלעה, שנאמר חופף עליו כל היום לטמלשון נזיר חופף ומפספס (נזיר מ"ב א') כאדם המתחכך מחמת דאגה שאינו משיג חפצו. , לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה שנאמר ובין כתפיו שכן מפירש"י שהיה הארון נתון בחלקו. ובסוטה ל"ז א' פירש שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו, ולשני הפירושים אינו מבואר מה זכה יותר מיהודה, אחרי שבחלקו של יהודה הי' המזבח, וא"כ מה הרויח מפני דאגתו וצערו, וגם הלשון נעשה אושפזיכן לגבוה אינו מבואר כ"כ.
ולולא פירושו הו"א דרומז בזה למ"ש בזבחים קי"ח ב' בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובבית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין וכו' יעו"ש ולפנינו בסמוך, ולפי"ז מבואר שזכה להעשות אושפזיכן [אכסניא] לשכינה בכל מקום שעברה, ודו"ק. .
(יומא י"ב א') חפף עליו וגו'. תניא, חופף עליו – זה מקדש ראשון, כל היום – זה מקדש שני, ובין כתפיו שכן – אלו ימות המשיח מאהבאור הוא כמש"כ בחא"ג דבין במקדש ראשון ובין במקדש שני לא היתה לשכינה דבוק גמור כמו לימות המשיח, כיון דהיו עתידים להחרב, ולכן דריש בהו המשך הלשון חופף עליו שהוא מלשון חופף ומפספס כאדם המתחכך מחמת דאגה וצער כמש"כ בדרשה הקודמת, משא"כ לעתיד לבא תהיה השראת השכינה דבוקה וצמודה שלא תסור לעולם, ועל זה שייך הלשון ובין כתיפיו שכן כמו שהראש צמוד לבין הכתפים, וע"ד זה יתבאר בדרשה הבאה דרשת רבי יעו"ש. .
(זבחים קי"ח ב') חפף עליו וגו'. תניא, רבי אומר, חופף עליו – זה העוה"ז, כל היום – אלו ימות המשיח, ובין כתפיו שכן – זה העוה"ב מבעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(שם שם) חפף עליו וגו'. אמר רב דימי אמר רב, בשלשה מקומות שרתה שכינה בישראל, בשילה ובנוב וגבעון ובבית עולמים מגחשיב נוב וגבעון למקום אחד מפני קרבתם. , ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום – כל חפיפות לא יהיו אלא בחלקו של בנימין מדועיין בדרשה הבאה ובמש"כ שם בטעם הדבר, ואעפ"י דשילה היתה בחלקו של יוסף [ע"ל בפ' ט"ז] אך גם לבנימין היה שם חלק, עיין מהרש"א. .
(שם שם) ובין כתפיו שכן. תניא, היה ר' מאיר אומר, בשעה שעמדו ישראל על שפת הים היו שבטים מנצחין זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה אל הים וזה אומר אני יורד תחלה, קפץ שבט בנימין וירד, לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לגבוה, שנאמר ובין כתפיו שכן מהובדרשה דלעיל אמר דזכה בשביל שתאב להשראת השכינה, ובסמוך מבואר טעם אחר על זה מפני שנולד בא"י ועוד איתא בספרי טעם מפני שלא היה במכירתו של יוסף, ולפנינו בפ' וישלח בפ' ויותר יעקב לבדו הובא עוד טעם בזה מפני שלא השתחוה לעשו בחזרת יעקב מבית לבן מפני שלא נולד אז עוד, ואגדות שונות הן. .
(סוטה ל"ז א') ובין כתפיו שכן. תניא, בשעה שהיו דוד ושמואל מחפשים למצוא מקום לבית הבחירה, סברי למבניה בעין עיטם מולדעת רש"י הוא מעין מי נפתח הנזכר ביהושע ט"ו וי"ח אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנם אשר לא נכתב ירידה בנתיים. , אמרי, נחתי ביה קליל, כדכתיב ובין כתפיו שכן מזר"ל נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו. , ואבע"א, גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דנחתי ביה פורתא, כדכתיב ובין כתפיו שכן מחר"ל משום הא לא בנאו בעין עיטם משום דרחוק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, וא"א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנו בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (פ' ויחי) לא יסור שבט מיהודה וכו'. .
(זבחים נ"ד ב') ובין כתפיו שכן. תניא, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, מפני שכל השבטים נולדו בחו"ל והוא נולד בארץ ישראל מטעיין מש"כ לעיל אות מ"ה וצרף לכאן. [ספרי]. וממגד תבואת שמש. תנא רב יוסף, הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר וממגד תבואת שמש נר"ל יפנה למזרחו של שמש, שהשמש תחמם שם מהבוקר עד חצי היום, והשמש ממתיק את הפרי, וכן משמע הלשון וממגד לשון מעדנים, תבואת שמש. .
(יומא פ"ג ב') וממגד תבואת שמש. זה אחד מן התנאים שהתנה יהושע בשעה שחלק את הארץ, שיהיו קוטמין נטיעות בכל מקום אכל לא ממקום שהוא רואה את החמה, שנאמר וממגד תבואת שמש נאר"ל תיקן שיהיו קוטמין מן האילנות בד ליטע להרכיב ולא יקפיד בעל האילן, חוץ ממקום שהוא רואה את החמה מפני שהוא עיקר האילן שסתמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו. .
(ב"ק פ"א ב') ומראש וגו'. ומראש הררי קדם – זו מברכת אבות, וממגד גבעות עולם – מברכת אמהות, שכן מצינו שהאבות קרויים הרים ואמהות גבעות, שנאמר (שה"ש ד') אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה נבודרשו שם במ"ר דרומז לאבות ואמהות, והוא הדין דמצי להביא מר"ה י"א א' מה שדרשו הפסוק מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות, ובירושלמי סנהדרין פ"י ה"א דרשו הפסוק כי ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטנה זה זכות אמהות, ולכן דריש הרים לאבות וגבעות לאמהות ולא להיפך משום דחתימת שם הר ברבים הוא בלשון זכר, בי', ומ', ובגבעות לשון נקבה – בו' ות', ועפ"י זה יתבאר כונת הגמרא בחגיגה ט"ו א' כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ז') גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמפרשים נדחקו בבאור הענין, אבל הבאור פשוט, דכמו דבבעלי חיים יש זכר ונקבה כך יש כזה בדוממים, וכמש"כ רש"י בשבת נ"ז ב' ארזי ושוחי, ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ"ו א' דקל זכר ודקל נקבה, ועיי"ש נ"ג א'. והענין הוא שכל נברא בעולם יש במינו כח המשפיע וכח המקבל ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה, ויתבאר מזה לשון הגמרא בבכורות נ"ה א' זכרותא דמיא – פרת, זכרות דדמא – כבדא, וכ"כ בעלי המחקר והטבע, ומבואר לפי"ז ברא הרים – ברא גבעות [כנגדם], ברא ימים – ברא נהרות [כנגדם] כלומר, ברא משפיע, ברא כנגדו מקבל, ודו"ק. [ספרי]. ורצון שכני סנה. באו ישראל לשילה נאסרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה נגר"ל בכל מקום שהיה אפשר משם לראות קצת מהבית, והיינו בכל מקום שרואין משם שילה. , דאמר קרא ורצון שכני סנה, עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין נדכלומר קדשי שילה נאכלין אף בגבולי שארי שבטים ששנאוהו. ומ"ש עין שלא ראתה וכו' – רומז לענין יוסף עם אשת פוטיפר, וע"ד דרש ורמז דריש כן מפני ששילה היתה בחלק בני יוסף וכמש"כ בתהלים ע"ט ויטש משכן שילה וגו' וימאס באהל יוסף, אבל עיקר הילפותא לזה מפרשה ראה בענין הבמות מפסוק השמר לך פן תעלה עלותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה כפי שבארנו במקומו (י"ב י"ג). .
(זבחים קי"ח ב') ורצון שכני סנה. [תניא, הרי אמרו שכינה לא שרתה אלא בחלקו של בנימין, והא כתיב (תהלים ע"ט) ויטש משכן שילה וימאס באהל יוסף], א"ר אבהו, כתיב ורצון שכני סנה, קדשים המרצים נאכלין בחלקו של יוסף נהנראה דרומז לדרשה הקודמת עין שלא רצתה ליהנות וכו', והא דשכינה לא שרתה אלא בחלקו של בנימין נתבאר לעיל בפסוק י"ג. .
(ירושלמי מגילה פ"א הי"ב) בכור שורו, ת"ר, הרואה שור בחלום ישכים ויאמר בכור שורו הדר לו קודם שיקדמנו פסוק אחר (פ' משפטים) כי יגח שור את איש נוכונת הענין בכלל שצריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ועיין מש"כ ר"פ מקץ בפסוק ויהי כאשר פתר לנו כן הי', ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ' הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה וכך יעלה לו מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה הדרשה מבוארת. .
(ברכות נ"ו ב') וקרני ראם קרניו. כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מאי טעמא, כל השופרות קרויין שופר וקרואין קרן נזבפ' יתרו כתיב במשוך בקרן היובל, וכן כתיב ויהי קול השופר הולך וחזק. ושל פרה – קרן אקרי שופר לא אקרי, דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו נחר"ל לא מצינו דנקרא שופר. ומה שנקטו שופר של פרה ולא של שור, הוא לרבותא דשל שור בודאי פסול שהוא תמונת עגל וכדכתיב (תהלים ק"ו) וימירו את כבודם בתבנית שור, ואין קטיגור נעשה סניגור, וקמ"ל דגם של פרה פסול משום דלא נקרא שופר, וע"ע בסוגיא. .
(ר"ה כ"ו א') בהם עמים ינגח. מכאן דאין נגיחה אלא בקרן נטנ"מ בזה דגם כשהקרן מחובר אין הבהמה מועדת בתחלתה בפעם ראשונה, ולולא כן הו"א דהא דחילק רחמנא בין תם למועד הוא רק בקרן תלושה כגון שאחזה הקרן בין שיניה וכעין מ"ד במ"א כ"ב ויעש לו צדקיהו קרני ברזל ויאמר באלה תנגח את ארם, אבל בקרן מחוברת הו"א כיון דאורחא הוא הו"ל לבעלים לשמרה שמירה מעולה בתחלתה ולכן הוי מועדת בתחלתה, קמ"ל דסתם נגיחה בקרן וכיון דבאותה פרשה דכי יגח חלק רחמנא בין תם למועד, ממילא מבואר שגם במחוברת אינה מועדת בתחלתה, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בפ' משפטים בפסוק כי יגח. .
(ב"ק ב' ב') בהם עמים ינגח. תניא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (ישעיה ל"ב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אין זריעה אלא צדקה, שנא' זרעו לכם לצדקה, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, כל העוסק בתורה ובגמלות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, אויביו נופלים לפניו כיוסף דכתיב ביה בהם עמים ינגח, וזוכה לבינה כישכר דכתיב ביה (ד"ה א' י"ב) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל סכלל המשך ומעלת הזכות ליוסף וישכר סמיך על לשון הפסוק שמביא דכתיב ביה השור והחמור אשר כנודע מתואר יוסף בשם שור כמש"כ (פ' ויחי) וברצונם עקרו שור, וישכר מתואר בשם חמור כמש"כ (שם) ישכר חמור גרם, מפני שהיה עמוס בתורה כחמור במשאו. ועוד יש דרשה על תואר חמור לישכר, ועיין לפנינו בפ' ויצא ובפ' ויחי בענין ישכר. .
(שם י"ז א') עמים וגו'. אמר זבולן לפני הקב"ה, רבש"ע, לאחי נתת שדות וכרמים וארצות ולי נתת הרים וגבעות ימים ונהרות, אמר לו, כולם צריכין לך ע"י חלזון, שנאמר עמים הר יקראו סאעיין בסנהדרין צ"א א' כי מטבע החלזון שעולה מן הים להרים, ואמר בזה, שמכל השבטים יתקבצו להרים שלך לקנות שפוני טמוני חול דהיינו חלזון [כפי שיתבאר בדרשה הבאה], ודמיו יקרים מאוד מפני שעולה אחת לשבעים שנה כבגמרא הנ"ל. , אמר לו, מי מודיעני סבנראה דרומז למ"ש בסנהדרין צ"א א' דבשעה שעולה החלזון לאחר שירדו גשמים עליו מתמלא כל ההר חלזונות, ולכן שואל, כיון שיש רבוי כזה מי מודיעני, כלומר מי מודיעני שיקחו בכסף או מן ההפקר. , אמר לו, שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך, כל הנוטל בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום סגשתתקלקל הצבע. ונראה דרומז בלשון זבחי צדק הריגתו של חלזון ליקח דמו למצוה, ומכיון שיעלו בכסף וברשות המוכר נקראת מצותם זאת זבחי צדק. .
(מגילה ו' א') ושפני טמוני חול. תנא רב יוסף, שפוני זה חלזון, טמוני זה טרית סדחלזון הוא דבר חשוב מפני שעולה רק אחת לשבעים שנה (סנהדרין צ"א א'), וספוני לשון חשיבות, ונראה דראו חז"ל לדרוש כן משום דהמלה שפוני בשי"ן יחידה היא בתנ"ך ואין לה חבר, ובמלים כאלה רגילים חז"ל לדרוש ולרמז כמש"כ כ"פ, וכן תרגם יונתן. וטרית הוא מן דג גדול ושמן, ופירש"י שנקרא טונינא, ויתכן לומר דדרשה זו רומזת למ"ש בברכות מ"ח א' עיר אחת היתה בא"י והיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית, ואולי היתה אותה העיר בחלק זבולון. ובנוסחאות אחרות הגירסא בברכות עיר אחת היתה בהר המלך וצ"ע. , חול זה זכוכית לבנה סהזכוכית תחלת ברייתה מן החול כמ"ש בשבת ט"ו ב', וחול של זבולון חשוב וראוי לזכוכית לבנה. –
ודע דהא דייחס חוף ימים לזבולון, אעפ"י דגם לשאר שבטים נפל חלק בים וכמ"ש בב"ק פ"א ב' ימה של טבריה בחלקו של נפתלי היה [יובא בסמוך פ' כ"ג], וגם אלה השבטים שהיו גבולם למערב ירשו חוף הים הגדול המערבי – צ"ל משום דבזבולון כתיב ימים משמע שני ימים, וכמבואר במ"ר פ' נשא פ' י"ג סי' י"ז דלזבולון היו שני ימים, יעו"ש. .
(שם שם) שם חלקת מחקק ספון. מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד סוועיין בריש פרשה הבאה בפסוק אל הר נבו, ובדרשה הבאה דרשינן מכאן דמשה נקרא מחוקק. ולכאורה שתי הדרשות תלויות ונסמכות זו בזו, כלומר כאן ילפינן דמשה נקבר בנחלת גד מדהוא נקרא מחוקק והתם ילפינן דנקרא מחוקק מדידעינן שנקבר בנחלת גד, וי"ל דכאן דריש מלשון חלקת מחוקק ספון דמשמע שאותה החלקה ספונה וטמונה מכל בריה, וזה בהכרח קאי רק על משה דכתיב בי' ולא ידע איש את קבורתו, ועיין בפירש"י בפסוק זה.
אך אמנם כך דרך הדרשות בש"ס להסמיך שתי דרשות זו בזו וזו בזו, ולדוגמא בברכות כ"ו ב' ויצא יצחק לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה' ישפך שיחו, ובע"ז ז' ב' ולפני ה' ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ובמגילה י"ג א' ויהי אומן את הדסה אין הדסה אלא צדקת וכה"א והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ"ג א' דריש והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים וכה"א ויהי אומן את הדסה [והעירו מזה התוס' שם בברכות], ובר"ה י"א א' מביא ראיה לפסוק שמעו הרים את ריב ה' דהרים נקראו אבות מפסוק מדלג על ההרים [ועיין ברש"י שם], ובמ"ר פ' בא פרשה ט"ו מביא הראיה להיפך, לפסוק מדלג על ההרים מפסוק שמעו הרים. ובר"פ ויצא פירש"י ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו, וביהושע ט"ז פי' ופגע ביריחו כמו ויפגע במקום, ועיי"ש במ"ר, ועוד כהנה. .
(סוטה י"ג ב') שם חלקת מחקק ספון. מכאן דמשה נקרא מחוקק סזעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(ב"ב ט"ו א') צדקת ה' וגו'. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל סחמשפטים הם דיני התורה, והנה אעפ"י שגם ישראל קיימו את התורה, בכ"ז תלה הכתוב את מעשיהם במשה מפני שהוא הביאם לזה. ודריש דהלשון צדקת ה' וגו' קאי על משה ולא על גד, יען דזה מוסב על השם חלקת מחוקק דקאי על משה כבדרשה הקודמת. (אבות פ"ה משנה י"ח) צדקת ה' וגו'. תניא, בשעה שמת משה, היה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל סטומבואר עוד בסוגיא כאן שהקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און ועיין מש"כ באות הקודם דמפרש דלשון זה קאי על משה ולא על גד, יעו"ש. ובאחת מכתבי אגדה שלנו בארנו כונת המאמר בכלל כי כידוע היה משה עמוס בקנאת ה' מישראל וכבודו ותורתו בכל תוקף מדת הדין וכמש"כ לעיל בפ' תבא ריש פרשה כ"ח פסוק א', אמנם מה שנוגע לו לעצמו לגופו ולכבודו הפרטי הי' ענו מכל האדם, כנודע. וגם ויתר על שלו לפנים משורת הדין, וענין ויתור לפנים משורת הדין כלול במלת צדקה כמבואר בחולין קל"ג א' צדק צדק תרדוף – צדק משלך ותן לו, ולכן על קריאת הקב"ה מי יתיצב לי עם פועלי און, כלומר מי יקנא קנאתי, על זה ענו המלאכים, אשר בכ"ז אף כי היה קנאי היינו רק בנוגע להקב"ה, אבל בנוגע לו לעצמו עשה צדקה, כלומר ויתר על שלו, וזהו הבאור צדקת ה' עשה – בנוגע לו, ומשפטיו – של הקב"ה – עשה עם ישראל, כלומר בנוגע להקב"ה עשה בדין ובמשפט, ודו"ק. .
(סוטה י"ג ב') שבע רצון ומלא. א"ר אחא, שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה, מלא, עטור, ומודח, ושלשתן בפסוק אחד, נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', שבע – עיטור, רצון – מודח, ומלא כמשמעו. א"ר חנינא, ואם עשית כן, מה כתיב תמן, ים ודרום ירשה, אתה זוכה לירש העוה"ז ועוה"ב עהתוס' בברכות נ"א א' פירשו מדהוי לי' למכתב ים ודרום רש וכתיב ירשה, הרי יו"ד ה"א יתירים, וביו"ד ה"א נבראו שני עולמות כדאמרינן במנחות כ"ט ב' כי ביה ה' צור עולמים וכו', עכ"ל. ומה שכתבו דהו"ל לכתוב רש נראה דכיונו ללשון הפסוקים בפ' דברים עלה רש כאשר דבר ה' (א' כ"א) ואת ארצו החל רש (ב' כ"ד ול"א) ובמ"א (כ"א ט"ו) קום רש את הכרם. –
והנה בברכות שם מפרשי בגמרא ענין עיטור, רב יהודה מעטרו בתלמידים, כלומר שתלמידיו סיבבים אותו כשהוא מברך, רב חסדא מעטר לו בכוסות, ויש בזה שני פירושים, האחד – שהיה שופך מכוסות הרבה לכוס אחד כדי לטרוח הרבה משום חביבות המצוה, והפי' השני שהיה מסבב כוס של ברהמ"ז בהרבה כוסות כדי שיראה שהוא מברך על יין לשובע, ומדרשות הירושלמי שלפנינו דדריש שבע זה עיטור – מורה כפי' השני שמעטרים אותו בכוסות הרבה שזה רמז לשביעה. וגם בכלל מורה דרשת פסוק זה דעיקר המנהג כרב חסדא שמעטר אותו בכוסות לא כרב יהודה שמעטרו בתלמידים, יען דרמז שביעה מורה על כוסות הרבה וכמש"כ, ותמיהני שהתוס' בברכות שם הביאו זה הירושלמי ולא העירו מאומה ממש"כ, אמנם אצלנו אין נוהגים כלל מנהג עיטור, כמבואר באו"ח סי' קפ"ג עיי"ש.
ומה שאמר רצון זה מודח, אפשר לומר משום דכיון דהכוס אינו מודח נפשו של אדם קצה בו, ואין זה רצון הנפש. .
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"ה) ומלא ברכת ה'. א"ר יוחנן, כל המברך על כוס מלא נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנא' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה עאדרשה זו היא קיצור מדרשה הקודמת ושם נתבארה, והלשון נחלה בלי מצרים רומז לחיי העוה"ב שהיא חיים נצחיים. .
(ברכות נ"א א') ים ודרום ירשה. תנו רבנן, ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם בדרומה, לקיים מה שנאמר ים ודרום ירשה עבמלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו, וחרם הוא מלשון מצודים וחרמים (קהלת ז'), ויתכן שכוונת הראי' מן מלא ברכת ה' ים ודרום ירשה דקאי על ים כנרת ובו היה פירות גינוסר שהיו חשובים מאוד כמבואר בברכות מ"ד א', ועיין מש"כ דבר נאות בזה בפ' ויחי בפסוק נפתלי אילה שלוחה. .
(ב"ק פ"א ב') ים ודרום ירשה. תניא, רבי עקיבא אומר, ים – זה ים של סמכו, ודרום – זה ים של טבריא עגלא נתבאר על איזה ים כוון, ובבבלי ב"ב ע"ד ב' איתא ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סבכי ובימה של טבריא ומתגלגל ויורד לים הגדול, וכ"ה בבכורות נ"ה א' ובילקוט יחזקאל מ"ז ואולי גם כאן צ"ל כן ימה של סבכי. .
(ירושלמי ב"ב פ"ה ה"א) וטבל בשמן רגלו. זה חלקו של אשר, אמרו, פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם אחד ואמרו לו, לך אצל פלוני והביא לנו שמן במאה רבוא, הלך ומצאו לפלוני שהיה עוזק תחת זיתיו, המתין לו עד שסיים מלאכתו והלך עמו, כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ ידיו ורגליו והוציאה לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר וטבל בשמן רגלו עדפשוט דמכוין לתאר ערך העושר מחלקו של אשר בשמן עד שהיו טובלים בו הידים והרגלים, וענין הטבילה בחמין ושמן נראה עפ"י מ"ש בחולין כ"ה ב', א"ר חנינא, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי, מבואר דחמין ושמן סגולה לבריאות, ורק במקום שהשמן ביוקר סכין בו, ובחלקו של אשר שהיה מרובה בשמן היו טובלין בו, כמבואר.
ועפ"י המבואר דסיכת השמן מועלת לחזוק ימי הזקנה, יש לפרש המשך לשון פסוק זה וכימיך דבאך, לפירש"י דימיך ימי הנעורים ודבאך ימי הזקנה, וכיון דחלקו של אשר היה עשיר בשמן ממילא באה לו הברכה כימיך דבאך, כלומר שימי הזקנה יהיו אצלו טובים וחזקים כימי הנעורים, עפ"י ענין הלשון עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. .
(מנחות פ"ה ב') וכימיך דבאך. לא יצא האיש בסנדל המסומר, וכמה מסמרין יהיו בו ויהיה רשאי לצאת בו, רבי חנינא אמר שבעה, כדכתיב וכימיך דבאך עהסנדל המסומר הוא מנעל עץ עם מסמרים, ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד שטמנו עצמם במערה ושמעו רעש ע"ג המערה וחשבו שהאויבים באים עליהם ודחקו עצמם ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעלים אלו, ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שאסורים במלאכה, ודריש כאן ע"ד רמז וסימן ברזל ונחושת מנעלך וכמספר ימיך יהיו דבאך, היינו חזוקיך, שעם מספר כזה תחזק אותם.
ואמנם כל עיקר הדרשה צריכה באור. ואפשר לפרש עפ"י מה דאיתא בירושלמי כאן עוד כמה מספרים בזה, חד אמר חמשה כחמשה ס"ת, וחד אמר שבעה כנגד יום השבת, וחד אמר י"ג [אולי כנגד י"ג מדות] וחד אמר כ"ד [כנגד כ"ד משמרות], והענין הוא, כי כפי שכתבנו נאסר סנדל המסומר בשעת גזירת שמד, ואח"כ כשרווח להם עשאו זכר לדבר זה שקבעו מסמרות בנעליהם, ומכיון שעשאו כן לזכר הוסיפו לעשות זכר במספר המסמרים כנגד הדברים שנאסרו עליהם בגזירת השמד, העסק בתורה [זהו דעת מ"ד חמשה כנגד חמשה ס"ת], ויש שעשאו שבעה, זכר לגזירת שמירת השבת זהו [דעת מ"ד שבעה], ויש עשו י"ג כנגד י"ג מדות, ויש שעשאו כ"ד כנגד בטול המשמרות, וזה המ"ד שלפנינו דאמר שבעה מסמיך על זה הפסוק, וכימיך, מספר ימי השבוע, יהיו דבאיך חזוקיך, כמש"כ, ודו"ק. .
(ירושלמי שבת פ"ו ה"ב) רכב שמים. ערבות נקראו שמים, דכתיב (תהלים ס"ח) סולו לרוכב בערבות וכתיב רוכב שמים בעזרך עווהוא אחד משבעה רקיעים הנמצאים, ולכל אחד תכונה מיוחדה, ובזה שורר גנזי חיים ושלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, ועיין מש"כ בפ' תבא בפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים. .
(חגיגה י"ב ב') מענה. תניא, שלשה ספרים מצאו בעזרה, באחד מצאו כתוב מעון ובשנים מצאו מעונה, וקימו שנים ובטלו אחד עזיתכן שהסופר שכתב מעון כתב עפ"י המקרא (פ' תבא) השקיפה ממעון קדשך, ה' מעון אתה היית לנו (תהלים צ' א') אשר מטעם זה אמרו בחגיגה י"ב ב' שהמעון נקרא שמים ואף כי אמנם שהאמת כן הוא, אבל בזה טעה, כי הה' שבכאן באה במקום למ"ד בתחלת המלה, וכמש"כ רש"י בפסוק זה. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ב) ומתחת וגו'. א"ר אבהו, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ומתחת זרועות עולם עחמי שנדרס תחת הכל ואינו משים ומחשב עצמו הוא זרועות עולם כלומר מחזיק את העולם בזרועותיו, ואעפ"י דרמז בעלמא הוא אפשר בכ"ז להסביר קצת הדבר עפ"י מ"ש בסוטה ה' א' על הפסוק דישעי' (נ"ז) ואת דכא ושפל רוח אמר הקב"ה אני את דכא, ולכן זה שהוא עניו ושפל רוח – ה' עמו, וכן יתבאר עפ"י מ"ש שם ע"ב מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב כל הקרבנות כולם, ואמרו (מגילה ל"א ב') שאין העולם מתקיים אלא בזכות הקרבנות, ולפי"ז ממילא מי שהוא עניו ביותר מתקיים העולם בזכותו. .
(חולין פ"ט א') ומתחת זרעת עולם. כתיב (תהלים קמ"ח) רוח סערה עושה דברו, עשה הקב"ה לסערה כמין קמיע ותלה בזרועו, שנאמר ומתחת זרועות עולם עטכלומר הכל תלוי בגבורת הקב"ה, והגבורה מכונה בשם זרוע כדכתיב לך זרוע עם גבורה (תהלים פ"ט) ומפני שהסערה דרכה להחריב ולנפץ צריכה יותר לשמירה מהקב"ה השומר עולמו. .
(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) וישכן ישראל וגו'. א"ר יוסי ב"ר חנינא, משה רבינו גזר גזירה על ישראל ובא נביא ובטלה, משה אמר וישנן ישראל בטח בדד עין יעקב פמשמע ליה שהתנה תנאי אימתי ישכן ישראל בטח כשיהיו צדיקים כעין יעקב. ובא עמוס ובטלה, שנא' (עמוס ז') חדל נא מי יקום יעקב וגו' וכתיב (שם) נחם ה' על זאת פאעל הרעה אשר היתה עתידה לבא מפני חטאתם, וביקש עמוס שיניח אותם לישב במנוחה אף כשחטאו, וטען מי יקום יעקב כי קטן הוא, כלומר איך אפשר להיות לו תקומה בגזירות אלו כי קטן הוא שנשאר מעט מהרבה, ומתוך תפלתו נחם ה' על הרעה ימחל להם. .
(מכות כ"ד א') על במותימו תדרך. אמר רב נחמן בר יצחק, כל המענג את השבת נצול משעבוד מלכיות דכתיב (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת ענג והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב ואתה על במותימו תדרוך פבעיין מש"כ בבאור דרשה מענין כזה בפ' בשלח בפסוק אכלוהו היום, וצרף לכאן. .
(שבת קי"ח ב') על במותימו תדרך. בשעה שנכשל המן במרדכי, אמר ליה למרדכי וכי לא כתיב בכו בנפול אויבך אל תשמח (משלי כ"ד), אמר ליה, הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך פגיתכן דסמיך אריש הפסוק אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו', ולפי"ז צריך לקיים בהו ואתה על במותימו תדרוך, כדי שיכירו וידעו שישראל הוא עם נושע בה', אבל בישראל א"צ לזה, דבלא"ה הוא יודע ומודה בזה. .
(מגילה ט"ז א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך